החלטה בתיק רע"פ 6819/05

           כנגד המבקש 2 הוגש כתב אישום לבית-משפט השלום בבאר-שבע, המייחס לו עבירה של ביצוע עבודות או שימוש במקרקעין ללא היתר כשביצוע העבודה ו/או השימוש טעונים היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: החוק); עבירה של אי-קיום צו הפסקה מינהלי, לפי סעיף 273 לחוק ועבירת אי-קיום צווי הפסקה שיפוטיים, לפי סעיף 240 לחוק.

           לפי הנטען בכתב האישום, המבקש 2 החזיק, ועודנו החזיק בעת הגשת כתב האישום ו/או השתמש במבנה ובמקרקעין הידועים כגוש 2681 חלקות 2, 3 ו-4 הנמצאים בסמוך לצומת הודיה, בחלקה ב' של מושב הודיה (להלן: המקרקעין). לפי הנטען, החל מחודש פברואר 1999 או בסמוך לכך החל המבקש 2 בעצמו או באמצעות מי מטעמו ו/או אחרים לעשות שימוש ללא היתר בניה במקרקעין ובנה בין היתר בריכות מים, טרסות, גדר רשת, מטבח, חניה, מחסן, פרגולות, מבנים שונים ועוד. כנטען, ביום 13.4.99 הוצא למבקש 2 צו הפסקה מנהלי בהתאם לסעיף 225 לחוק. המבקש הפר את צו ההפסקה המנהלי בצורה בוטה ביותר והמשיך לבנות ו/או לעשות שימוש במקרקעין, ללא היתרים כאמור ובניגוד לחוק. ביום 19.4.99 ניתן על-ידי בית-משפט השלום בבאר-שבע צו הפסקה שיפוטי כנגד המבקש 2, אותו הוא הפר, והמשיך לבצע עבודות בניה ושימוש במבנים שהוקמו. ביום 18.2.00 ניתן כנגדו צו הפסקה שיפוטי נוסף בבית-משפט השלום באשקלון, אותו הפר המבקש 2 גם כן, כאשר המשיך לבצע עבודות בניה במקרקעין נשוא כתב האישום ובניגוד לצו שניתן. ביום 14.6.00 עשה המבקש שימוש במקרקעין ובמבנים שנבנו ללא היתר לצורך מטרת גן אירועים וערך במקום אירוע שמחה, כל זאת, כאמור, בניגוד לחוק.    

           במסגרת הסכסוך בין הצדדים, הגיעו הם לעסקת טיעון בבית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט א' ואגו) ובמסגרת פסק-דין שניתן ביום 16.12.01, הוטל על המבקש 2 קנס בסך 45,000 ש"ח, חיוב לשלם אגרה וצו הריסה לביצוע לא יאוחר מיום 31.12.03. לאחר מתן פסק-הדין המשיכו המבקשים להשתמש בגן האירועים והגישו בקשות להארכת מועד עיכוב הביצוע של צו ההריסה. ההארכה האחרונה ניתנה עד ליום 1.9.04. אולם, חרף זאת, צו ההריסה לא בוצע ובקשה למתן צו שיפוטי מכוח סעיף 239 לחוק נשוא כתב האישום הוגשה לבית-משפט השלום בתאריך 25.10.04.

           בית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט ע' רזין) קיבל את הבקשה להוצאת צו הפסקה שיפוטי כנגד המבקשים, בקובעו, כי אין לקבל את הנימוקים שהעלו המבקשים, לפיהם לא ניתן להשתמש בסעיף זה בעניינם, שכן אין מחלוקת שנעשה שימוש במקרקעין בדרך ובנסיבות שיש בהן עבירה לפי סעיף 204 לחוק. עוד הוסיף בית-המשפט, כי מאז מתן פסק-הדין בעניין זה, אשר הורה על צו ההריסה, חלפו למעלה משלוש שנים ועדיין אין בידי המבקשים היתר כאמור ולפיכך אין עוד סיבה לתת אורכה נוספת.

           על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל וכבוד השופטים נ' הנדל ור' ברקאי) דחה את ערעורם של המבקשים ביום 25.9.05, בקובעו, כי תנאי לתחולת סעיף 239 לחוק הינו שקיימות נסיבות שיש בהן משום עבירה לפי סעיף 204. בין שהוגש כתב אישום ובין שלא הוגש כתב אישום. בית-המשפט אף קבע, כי אין מחלוקת שהמבקשים עברו עבירה לפי סעיף 204 לחוק וכי אף בא-כוחם של המבקשים הסכים לכך במהלך הדיון ולכן יש לדחות את ערעורם.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, במסגרתה הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי.

           בגדר בקשת רשות הערעור, שבים המבקשים על טענותיהם כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי. עוד טוענים המבקשים, כי לשאלה העולה בעניין סמכותו של בית-המשפט לתת צו הפסקה לפי סעיף 239 לחוק, יש משקל ציבורי וראויה היא להישמע בגלגול שלישי. כמו-כן, טוענים המבקשים לסיכון כפול, כאשר לטענתם התיק כבר הסתיים ולא ניתן היה להגיש כתב אישום שוב על אותן נסיבות. בנוסף, טוענים המבקשים, כי מאז הקמת הגן עשו הם מאמצים לקבל היתרים ורישוי והם הצליחו בכך.

           מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בהכרעות הערכאות הקודמות ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור ובכללה את בקשת עיכוב הביצוע. לטענתה, אין לערוך דיון שלישי במקרה, משום שאין כל סיבה בעניינו, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי. בנוסף, טוענת המשיבה, כי התנהגותם של המבקשים הביעה זלזול מוחלט בחוק והם עשו דין לעצמם במשך שש שנים, תוך גריפת רווחים אדירים והתעלמות מצווים שונים שהוצאו כנגדם. בנוסף, טוענת המשיבה, כי מתן הצו כנגד המבקשים לפי סעיף 239 איננו בגדר "סיכון כפול", שכן פרק י' לחוק כולל בחובו הן עבירות פליליות והן מגוון רחב מאד של אמצעים נוספים, אשר מטרתם איננה עונשית, כי אם מניעת ביצוע עבירות והשבת המצב לקדמותו. לטענת המשיבה, מאחר וההליכים לפי סעיף 239 אינם עונשיים, לא עומדת למבקשים הגנת הטענה של "סיכון כפול". כמו-כן, לטענת המשיבה, אין בטענות המבקשים, כי הם עושים מאמצים כבר שנים לקבל את האישורים הדרושים, משום נימוק לקבלת בקשתם. לפיכך, מבקשת המשיבה לדחות את בקשת רשות הערעור של המבקשים ולהטיל עליהם הוצאות.

           דין הבקשה להידחות.

           עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות, אשר נתנו את דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיהם של המבקשים, זאת בהסתמך על החומרים השונים אשר הוצגו בפניהם ונראה, כי לאור האמור, אין מקום לבדיקה נוספת של עניין זה בערכאה שלישית. ככלל, הלכה היא, כי הרשות לקבלת רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית שעניינה איננו רק רלבנטי לבעלי-הדין. במקרה שבפני, כך נראה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי חרף ניסיונם של המבקשים להציגה ככזו (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123).

           אף לגופו של עניין, מן הראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. בענייננו, מדובר בהקמתו של גן אירועים על שטח חקלאי של כ-20 דונם, אשר הופעל במשך שנים ללא היתרים וללא רישיון, תוך התעלמות המבקשים משורת צווים מינהליים ושיפוטיים.

           לפיכך, קבע בית-משפט המחוזי, כי החלטתו של בית-משפט השלום מוצדקת ואף הרחיק לכת והטיל הוצאות על המבקשים בקובעו, כי חרף העובדה שהטלת הוצאות בהליך מעין זה הינה נושא עדין, כאשר מדובר בהפרת חוקי התכנון והבניה כה בוטה והמרוויח הרוויח מהפרה זו ופעל ללא היתר במשך תקופה כה ארוכה, אזי ראוי לעשות כן. קביעותיהם אלו של בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי מקובלות עלי ולא מצאתי כל מקום להתערב בהן.

           בנוסף, אף יצוין, כי בית-משפט השלום קבע, כי המבקש 2 זלזל באופן בוטה בחוק ובהחלטות בית-המשפט וטען, כי אין לו כל כוונה להרוס את המבנים או להפסיק את השימוש בהם וקבע כי: "לכך בדיוק נועד סעיף 239, למצב בו אדם לוקח את הדין לידיו ברגל גסה, תוך הפרה של הוראות החוק והסעיף הנ"ל נועד לאפשר לבית-המשפט ליתן צו מהיר, מיידי ואף במעמד צד אחד, כדי למנוע מעשים אלו". 

           כמו-כן, לעניין טענת "הסיכון הכפול" של המבקשים, ראו ברע"פ 5584/03  מאיר פינטו ואח' נ' עיריית חיפה ואח', (טרם פורסם), שם נקבע, כי:

"פרק העונשין שלחוק [כך במקור] התכנון והבנייה כולל סמכויות נוספות המיועדות למלחמה בבנייה הבלתי-חוקית. כזו היא, למשל, הסמכות שבסעיף 239. וכך, משנעברה עבירה לפי סעיף 204 לחוק - בין אם הוגש בגינה כתב אישום לבית-המשפט בין אם טרם הוגש כתב אישום - רשאי בית-משפט לצוות על הפסקת העבודה או השימוש במקרקעין... סמכויות אלו לצוות צווים, לא לענישה נועדו הן. ייעודן הוא, בעיקרן, לבער את תופעת הבנייה הבלתי-חוקית, ולתכלית זו צויידו הרשויות באותן סמכויות שהחוק הורה עליהן. ומאליה צפה ועולה שאלה: משצויידו הרשויות - בהן בתי-המשפט - בסמכויות כה רבות, מה היה לו למחוקק שביקש להוסיף סמכות על סמכויות

ועשה לבריאתה של הוראת סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה?

17.  השאלה שאלה והתשובה בצידה. חרף כל אותן סמכויות לצוות צווים, פשתה והלכה בארצנו התופעה - שמא נאמר: המגיפה - של בנייה בלתי-חוקית."

           לפיכך, לא מצאתי כל מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.